תוכן

טו) ואין להקשות, כיון שהיה סופו של קו אמצעי להתבטל, א״כ למה האיר עליו יסוד דא״ק מתחילה להמשיכו שם. כי הנה יש בזה הרבה טעמים, והעיקר מהם הצריך לעניננו הוא כמו שידעת שכל אור רוחני שנמשך וחוזר ונסתלק מניח רשימו במקומו, אשר ענין רשימו הזה הנשאר בכלי, הוא ענין בטוח שסוף סוף מוכרח הכלי ההוא לחזור ולהמשיך האור כשיעור שהיה מתחילה בטרם שנסתלק, וזהו שנעשה כאן בראש הב״ן, בי מתוך שהאיר בו היסוד דא״ק מתחילה והמשיך לשם קו אמצעי בזווג הגדול עד קומת כתר, ע״כ אע״פ שחזר ונסתלק מ״מ סוף הענין שיחזור האור ההוא למקומו כבתחילה.
וטעם ב׳ הוא, כי כאן נתקן השורש של ענין ירידה והעלאה כמו שהיה כאן בראש הב״ן, אשר ע״י תוספת האור מיסוד א״ק נמצא שנמשכה ה״ת מנוק׳ עינים וירדה למקומה לפה של ראש, ונמצאים אוזן חוטם פה שהיו למטה בחג״ת שמתעלים ובאים למקומם בראש, כנ״ל באות ו'. ואם חוזר ומסתלק האור ההוא נמצא שוב שה"ת חוזרת ועולה מפה דראש למעלה לנוקבי עינים, ואוזן חוטם פה חוזרים משום זה לבר מראש למטה למקום חג״ת דגופא, שזה דומה ממש כמו ב׳ כפות של מאזנים, שבעלות האחת למעלה נמצאת כף השניה יורדת בשיעור הזה למטה ואם הכף השניה חוזרת ועולה למעלה נמצאת הכף הראשונה יורדת למטה. כן הענין שנתקן כאן, כי בירידת ה"ת מנוק׳ עינים לפה עולים אח״פ מחג״ת לג"ר, ואם הה"ת עולה למעלה לנוק׳ עינים יורדים אח״פ שוב מג"ר לחג״ת דגופא, וכן חוזר חלילה. אמנם עדיין חסר כאן סוד המתקלא שה״ס הלשון והקו, שעל ידו נעשה וניכר משקל השוה במערכת ב׳ כפות המאזנים האלו במצב הנרצה, וזהו שנתקן אח״כ ביציאת מ״ה החדש מן המצח.